פסק-דין בתיק ת"ק 003547/05

התובע מחזיק כרטיס אשראי שהונפק על ידי הנתבעת.

ביום 17.9.02, בוצעה, באמצעות כרטיס האשראי של התובע, עסקה מסוג קרדיט ב- 5 תשלומים, המסתכמים בסכום כולל של 10,760 ש"ח, בבית עסק בשם "אלקטרה מוצרי צריכה בע"מ".

התובע מכחיש את קיום העסקה וטוען כי העסקה, לא בוצעה על ידו וכי הוא לא נהנה ממנה, לפיכך עותר הוא לחייב את הנתבעת להשיב לו את הסכומים שנוכו מחשבונו בגין העסקה האמורה, ובתוספת הוצאות ופיצוי בגין טרחה ועוגמת נפש, העמיד התובע את תביעתו, על סך של 16,881 ש"ח.

התובע פירט בהרחבה יתרה את השתלשלות האירועים ואת טענותיו כנגד קיום העסקה בכלל וכנגד חיובו בסכומה, בפרט.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועדויותיהם, סבורה אני כי דין התביעה להידחות וזאת מחמת קיומו של הסכם פוליגרף מחייב, בין הצדדים.

כאמור, השתלשלות האירועים, פורטה בהרחבה בתביעה ובקצירת האומר יאמר, כי היות והעסקה, אותרה כבעלת סיכון גבוה, יצר נציג הנתבעת קשר עם התובע על מנת לוודא את פרטי העסקה, התובע הכחיש את מעורבותו בקיום העסקה. לפיכך, ביצעה הנתבעת חקירה באשר לנסיבות העסקה האמורה ובסופו של דבר, הודיעה לתובע כי מחקירותיה ובדיקותיה עולה כי העסקה, בוצעה באמצעות כרטיס האשראי שלו אשר הוטבע במכשיר הטבעה ידני ולפיכך הנתבעת עומדת לחייב את חשבונו בסכום העסקה.

מכיוון שהתובע, הכחיש את מעורבותו בעסקה, הוצע לתובע, על ידי הנתבעת, להיבדק בבדיקת פוליגרף.

על פי הסכם הפוליגרף, מיום 30.6.03, (נספח יד' לתביעה להלן: "ההסכם" או "הסכם הפוליגרף"), הוסכם כי תוצאות בדיקת הפוליגרף, תחייבנה את הצדדים באופן שבמידה והתובע, ימצא דובר אמת, תשא הנתבעת בסכום חיובי העסקה ובעלות הבדיקה ובמידה שהתובע, לא ימצא דובר אמת, לא יזוכה בסכום החיובים וישלם לנתבעת את עלות הבדיקה.  כן נאמר בהסכם:     "הצדדים מסכימים כי תוצאות הבדיקה ודוח הבדיקה, אשר יערך על ידי מכון הפוליגרף, יהווה ראיה קבילה וחזקה לנכונות תוכנם בכל הליך שיפוטי ובפני כל ערכאה שיפוטית או מעין שיפוטית, אם וכאשר יתקיימו", (סעיף 7 להסכם).

בהתאם להסכם, נבדק התובע, ביום 17.9.03, בבדיקת פוליגרף. התובע נשאל האם הוא או מישהו מטעמו, ביצע את העסקה, האם הוא יודע מי ביצע את העסקה, והאם יצא לו רווח כלשהו מהעסקה. התובע השיב בשלילה, על כל השאלות האמורות. בניתוח ממצאי הבדיקה, נמצאו תגובות פיזיולוגיות המצביעות על אמירת שקר, לפיכך חיווה בודק הפוליגרף את דעתו כי התובע, אינו דובר אמת בגירסתו.

התובע טוען בתביעתו כנגד הסכם הפוליגרף ותוקפו.

בעדותו, הודה התובע כי הסכם הפוליגרף, היה ברשותו כחודשיים, טרם שחתם עליו. התובע העיד כי החליט לחתום על הסכם הפוליגרף כיוון שהנתבעת, הודיעה לו שתחייב את חשבונו, בסכום העסקה. התובע טען כי בנסיבות אלה, יש לראות את הסכמתו לביצוע בדיקת הפוליגרף, כהסכמה שהתקבלה תחת אילוץ ומתוך מצג לא נכון כי לנתבעת יש הוכחות שכרטיסו הוטבע בבית העסק.

כן טוען התובע כי  משובר עסקה בו הוטבע כרטיסו, ניתן ללמוד כי שובר העסקה נשוא המחלוקת, הינו שונה ויש הבדלים בולטים בין השוברים.

נציגת הנתבעת טענה כי לאחר שנערכו בדיקות וחקירות ע"י הנתבעת, הוחלט לחייב את חשבון התובע, בסכום העסקה וכי לאור הכחשת התובע את העסקה, הוצא לו להיבדק בפוליגרף, כדי למנוע את חיובו בסכום העסקה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, סבורה אני כאמור כי הסכם הפוליגרף, מחייב את הצדדים.

הלכה היא כי הסכמה דיונית על פיה תוצאות בדיקת פוליגרף, תשמשנה כראיה קבילה ותחייבנה את הצדדים, בהתדיינות ביניהם, הינה הסכמה תקפה ומחייבת, ראה לעניין זה ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב' (1) 446, להלן: " פרשת ביאזי", וכן ע"א 166/84 בר-אילן נ' בן-כנען, תק-על 86 (4), 114, שם נקבע: "משהסכימו הצדדים, כי הדין יחתך על פי בדיקת הפוליגרף הרי הם קשורים להסכמתם זו".

הסכם הפוליגרף שנחתם בין הצדדים הינו הסכם ברור וחד משמעי.

בנסיבות העניין, לא ניתן לקבל את טענת התובע כי התקשר בהסכם הפוליגרף, מתוך אילוץ. התובע, הודה כאמור כי הסכם הפוליגרף, היה ברשותו, משך כחודשיים, עד אשר חתם עליו. זאת ועוד, לאחר שהתובע חתם על ההסכם, פעל הוא, על מנת לקיימו וביום 10.9.03, פנה למכון הפוליגרף בכדי לבצע את הבדיקה. במשך פרק הזמן האמור של למעלה מחודשיים, במהלכו היה הסכם הפוליגרף, ברשות התובע, היה סיפק בידו להתייעץ, לשקול את רצונו להתקשר בהסכם פוליגרף ואף לקבל ייעוץ משפטי בדבר משמעותו של ההסכם והשלכותיו. בנסיבות אלה, כאשר התובע שקל, במשך למעלה מחודשיים את הסכמתו להתקשר בהסכם הפוליגרף, לא ניתן לומר כי חתם על ההסכם, מתוך אילוץ. עצם העובדה שהנתבעת הודיעה כי בכוונתה לחייבו, בסכום העסקה, אינה מהווה אילוץ, שכן, לכל היותר, היה בידי התובע להגיש תביעה להחזר הסכומים כפי שעשה עתה ולאחר שנודעו, תוצאות בדיקת הפוליגרף. זאת ועוד, יש לציין כי חשבונו של התובע, חויב בסכום העסקה, לאחר כשנה ממועד ביצועה ובמשך התקופה האמורה, התנהלו מגעים בין התובע לנתבעת לפיכך היה בידי התובע, זמן רב על מנת לשקול עמדתו וצעדיו או לקבל ייעוץ משפטי, טרם ביצוע החיוב או החתימה על הסכם הפוליגרף.

לא זו אף זו, סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, קובע כי על צד המבקש לבטל חוזה עקב טענה להטעיה או כפיה, להודיע על ביטול ההסכם, זמן סביר לאחר שנודעה לו עילת הביטול, או לאחר שנודע לו כי פסקה הכפיה. ובענייננו, לא ניתן לקבל טענות  בדבר פגמים בהתקשרות בהסכם הפוליגרף, שנטענו לראשונה, עם הגשת התביעה, כשנה וחצי לאחר ביצוע בדיקת הפוליגרף וחיובו של התובע בסכום העיסקה.

בנסיבות אלה, קשה להשתחרר מן הרושם כי טענות התובע, כנגד הסכם הפוליגרף, נובעות מתוצאות הבדיקה ובעניין זה, נאמר על ידי כב' השופט גולדברג בפסה"ד ב"פרשת ביאזי": " כל אחד מהצדדים להסכם, נטל מרצון סיכון מחושב כי ההכרעה בדרך המוסכמת לא תיפול לטובתו, ואל לו להתנער באופן חד צדדי מהסכמתו ולבקש לשוב ולחסות תחת כנפיה של אלת הצדק, אותה זנח קודם לכן, כשההכרעה לרעתו", (פסקה 5 לפסה"ד).